כשאני לא נאחזת בדברים, כלום לא שלי, והכל שלי 

לא יכולה להיזכר מתי היה הרגע בו וויתרתי על ההיאחזות.
זה היה לאחר כמה שנים של נגיעה בקצוות הכי קיצוניים של ההיצמדות. זמנים של קנאה, רכושנות, היאחזות במה שחשבתי ששלי.
הכוח המניע היה המחשבה שאם ארצה משהו מספיק, אשיג אותו. עברתי דרך קירות, בחלקם נכנסתי חזיתית, בכדי לכבוש אתגרים, להשיג מה שחשבתי שראוי שיהיה שלי, ברשותי, או ברזומה שלי.
השנים האלה הפגישו אותי עם כל הקצוות שבי, לא השאירו אזור בלתי חשוף. כל הרגשות שנמנעתי מהם, הפחדים הכי עמוקים שבי, השקרים שהסתרתי, הכל צף ועלה. התהליך הכריח אותי לפגוש כל מה שבי, בכדי להיות יכולה לבחור בהמשך חיי מה אני רוצה להרגיש ומה לא.
בזמנים שבהם נאחזתי בדברים, לא היתה בחירה. היתה הימנעות מהעולמות העמוקים של הרגש והיאחזות בגורמים חיצוניים, כאלה שמציגים אותי "נכון". האחיזה הזו הכריחה להזהר ממצבים שבהם יש חוסר שליטה, וגרמה לפעול מאחורי חומות הגנה.

פחדתי אז לגלות את הגרעין, את מה שבאמת נמצא שם, בי, בתוכי. והעולם הכריח אותי, חושף עוד שכבה ועוד אחת, גורם לי להגיע עד למקור.
***
ואז היה רגע אחד של מטמורפוזה, שאחריו הכל היה אחרת. זה לא היה זמן של הבנה שכלית, אלא משהו עמוק הרבה יותר, נטול מילים. רגע של מוות, של וויתור על הכל.
ברגע הזה יכולתי להגיד לאלוהים "הנה אני, כולי שלך, עשה בי כרצונך".
היו שם וויתור על מה שחיצוני לי, ולא אמיתי, לא באמת אני, ונקיון שבו אפשר לחבור לעוצמות הפנימיות.
והגרעין הכל כך עוצמתי הזה, הופך למגנט גדול כשהוא לא סופח אליו שאריות מיותרות, ברזלים שלא שייכים לי. אז, נולדה בחירה חדשה בחיים, ממקום אחר, סומך, מאמין.
כשהורדתי את השליטה ואת הצורך בידיעה, החיים החלו להביא מתנות נהדרות, מתוך זרימה, מתוך פשטות. דברים שעוד לא ידעתי שאני רוצה, שעוד לא עיבדתי בתוכי, פשוט חיכו שם בשבילי. היקום הביא מתנות הרבה יותר גדולות מאלה שיכולתי ליצור בכוחותי שלי.
מהרגע הזה, שום דבר לא היה שלי יותר, והכל היה שלי.
כל אדם, אירוע, רצון, רכוש, רק עברו דרכי. הם לא הפכו לשלי, לכאלה שצריך להיאחז בהם למען הביטחון או הזהות.
אז, התפוגגו הקנאה והרכושנות שממוקמים על פחד שאתה לא מספיק טוב ומישהו או משהו עלולים לקחת ממך את מה ששלך. מן הסתם מישהו או משהו שטובים ממך ויש להם כוח עליך.
כשכלום לא שלי, כלום לא יכול להילקח ממני. כשאני לא מגינה על כלום, כשהכל חשוף, אין על מה להגן, ואז אי אפשר לפגוע בי שם.
זו היתה הבנה משחררת מאין כמוה, שלא יכלה להיוולד מתוך ההגיון. היא נולדה מתוך מסע כואב שקרע את השקרים מתוכי, ניתץ כל חומה ומגננה אפשרית, וחשף את הגרעין הכי אמיתי, ומתוכו את החופש המוחלט.
***
אבל משהו עוד לא היה משוחרר שם לגמרי. כבר לא הייתי בהצמדות לכלום, אבל החברה לא קיבלה את המקום הזה, לא חשבה שתתכן חווית יחד ללא הצורך הזה.
האמירות האלה חלחלו בי, ובאופן לא מודע, הבאתי לתוך חיי אנשים שכן היו בהצמדות, או לפחות יצרו הצמדות מול המקום הבלתי נצמד שבי. משהו בי הזמין את זה, ושיתף פעולה מתוך מחשבה לא מודעת, שגם אם אני לא בהאחזות, ולא רוצה להיות בה, בלעדיה, לא באמת יתכן חיבור בין אנשים. מישהו צריך "לשמור" על מערכות היחסים, ואם לא אני, צריך לתת את התפקיד לאחרים. מרגישה שגם המסע הזה נגמר, ואני יוצאת לכזה שאין בו צורך למגנט הצמדות, בשום דרך.
מאמינה שהאהבה שנבנית במערכות שאין בהן הצמדות ורכושנות היא אמיתית ומאפשרת יותר. שהעולם יהיה מקום טוב ומאושר יותר כשאפשר לבחור בו את מי ומה שאתנו, כל הזמן, ומתוך רצון. לא מתוך פחד שלא יהיה לנו.
***
"אם נאמץ ללבנו את עובדת הארעיות באמת ובתמים, נוכל להשתחרר לאט לאט מרעיון האחיזה, מהמבט המעוות וההרסני שלנו על קביעות ומהתאווה הכוזבת לביטחון, שעליהם אנחנו משתיתים הכל. בהדרגה נתחיל להבין ששברון הלב שנגרם לנו בעטייה של אחיזה זו שאנו אוחזים את מה שאי אפשר להאחז בו הוא מיותר מלכתחילה...
"הבה נחשוב על תופעה נפוצה במערכות יחסים. לעיתים קרובות קורה שרק כאשר אנשים מרגישים שהם מאבדים את בני זוגם, הם מבינים לפתע שהם אוהבים אותם, ונאחזים בהם ביתר שאת. אך ככל שהם נאחזים חזק יותר, כך נרתע מפניהם בן הזוג, ומערכת היחסים מתרופפת"
(מתוך ספר החיים והמתים הטיבטי)